Skip to content

תופעת נתניהו

by on 16/04/2019

כאשר בוחנים את העמדות האידאולוגיות שמפרידות בין “שמאל לימין” למעשה אין הבדל מעשי ביחסם למדיניות כלפי הפלסטינים. ההבדל העיקרי הוא במהלכים דיפלומטיים, כאשר “הימין” לא ממש מנסה להציג פנים לקראת הסדר עם הערבים, בעוד “השמאל”, לכאורה חותר לשלום והסדר. בפועל לא “השמאל” ולא “הימין” מוכנות לקבל את דרישות המינימום של הפלשתינאים, ויתור על ריבונות על ירושלים, והבטחת זכות השיבה, ופינוי ערים כמו מזרח ירושליים, מעלה אדומים וכו’.
צריך לזכור שמיספר המנדטים לאחר הבחירות האחרונות הוא מצב זמני, נקודתי, (מקסימום 4 שנים) ואני מעדיף להתייחס אל המגמות מאשר מצב שהתהווה אחרי הבחירות. לפחות 6 מנדטים בימין הדתי של בנט ופיגלין הלכו לאיבוד. מה גם שהליכוד מבחינת ההרכב של תומכיו הוא לא ממש חילוני. יוצא מזה שהימין הדתי הוא לפחות 30 מנדטים בפוטנציה, והימין החילוני קרוב לארבעים מנדטים. “השמאל”, שהוא כאמור לא ממש מציע פתרון מעשי לסיכסוך, אלא ברמה של wishful thinking, אלא יותר פרו מערבי ליברליסטי, הוא 45 מנדטים בפוטנציה, אבל אין לו בעלי ברית, בשל עמדותיו החילוניות האקטיביסטיות. בתמיכה מבחוץ היחידה “שהשמאל” נהנה ממנה, היא של המפלגות הערביות, שבמקרה הקיצוני עשויות להגיע לעד 15 מנדטים, שמשמעותן איזון בין הגושים.
אבל כל זה רק העמדת הכלים במשחק שחמט שפחות מעניינת. מה שמעניין אותי זאת המגמה והדינמיקה, ולאן מועדות פנינו. מה שברור הדמוגרפיה עובדת חזק. אם עד שנות השבעים למפלגות הדתיות היו סביב העשרה מנדטים עם פוטנציאל של 15 מנדטים, היום הם 20 מנדטים עם פוטנציאל של קרוב ל 30 מנדטים. הערבים כנ”ל היו עם 5 מנדטים עם פוטנציאל של עשרה מנדטים, היום הם עם עשרה מנדטים עם פוטנציאל של 15 מנדטים. גם צריך להוסיף שאת האוכלוסיה הערבית ייצגה בעבר מפלגה קומוניסטית, ואת הדתיים מפלגה דתית לאומית, כאשר המפלגות החרדיות היו בשוליים. היום גם הערבים וגם הדתיים בוחרים מפלגות שהדת ואורך חיים דתי הוא עיקר עיסוקם. זאת היא מגמה שצומחת מהדמוגרפיה. זהו גם תהליך שאצל החרדים היהודיים מזין את עצמו. אי אפשר לקיים אורך חיים דתי, על כל מוסדות החינוך וסעד, ללא תמיכה מסיבית של המדינה. מכאן, ככל שהמפלגות החרדיות מתחזקות, כך גם מצליחים יותר להרבות בכוחם.
כאשר בוחנים את העמדות האידאולוגיות שמפרידות בין “שמאל לימין” למעשה אין הבדל מעשי ביחסם למדיניות כלפי הפלסטינים. ההבדל העיקרי הוא במהלכים דיפלומטיים, כאשר “הימין” לא ממש מנסה להציג פנים לקראת הסדר עם הערבים, בעוד “השמאל”, לכאורה חותר לשלום והסדר. בפועל לא “השמאל” ולא “הימין” מוכנות לקבל את דרישות המינימום של הפלשתינאים, ויתור על ריבונות על ירושלים, והבטחת זכות השיבה, ופינוי ערים כמו מזרח ירושליים, מעלה אדומים וכו’.

צריך לזכור שמיספר המנדטים לאחר הבחירות האחרונות הוא מצב זמני, נקודתי, (מקסימום 4 שנים) ואני מעדיף להתייחס אל המגמות מאשר מצב שהתהווה אחרי הבחירות. לפחות 6 מנדטים בימין הדתי של בנט ופיגלין הלכו לאיבוד. מה גם שהליכוד מבחינת ההרכב של תומכיו הוא לא ממש חילוני. יוצא מזה שהימין הדתי הוא לפחות 30 מנדטים בפוטנציה, והימין החילוני קרוב לארבעים מנדטים. “השמאל”, שהוא כאמור לא ממש מציע פתרון מעשי לסיכסוך, אלא ברמה של wishful thinking, אלא יותר פרו מערבי ליברליסטי, הוא 45 מנדטים בפוטנציה, אבל אין לו בעלי ברית, בשל עמדותיו החילוניות האקטיביסטיות. בתמיכה מבחוץ היחידה “שהשמאל” נהנה ממנה, היא של המפלגות הערביות, שבמקרה הקיצוני עשויות להגיע לעד 15 מנדטים, שמשמעותן איזון בין הגושים.

אבל כל זה רק העמדת הכלים במשחק שחמט שפחות מעניינת. מה שמעניין אותי זאת המגמה והדינמיקה, ולאן מועדות פנינו. מה שברור הדמוגרפיה עובדת חזק. אם עד שנות השבעים למפלגות הדתיות היו סביב העשרה מנדטים עם פוטנציאל של 15 מנדטים, היום הם 20 מנדטים עם פוטנציאל של קרוב ל 30 מנדטים. הערבים כנ”ל היו עם 5 מנדטים עם פוטנציאל של עשרה מנדטים, היום הם עם עשרה מנדטים עם פוטנציאל של 15 מנדטים. גם צריך להוסיף שאת האוכלוסיה הערבית ייצגה בעבר מפלגה קומוניסטית, ואת הדתיים מפלגה דתית לאומית, כאשר המפלגות החרדיות היו בשוליים. היום גם הערבים וגם הדתיים בוחרים מפלגות שהדת ואורך חיים דתי הוא עיקר עיסוקם. זאת היא מגמה שצומחת מהדמוגרפיה. זהו גם תהליך שאצל החרדים היהודיים מזין את עצמו. אי אפשר לקיים אורך חיים דתי, על כל מוסדות החינוך וסעד, ללא תמיכה מסיבית של המדינה. מכאן, ככל שהמפלגות החרדיות מתחזקות, כך גם מצליחים יותר להרבות בכוחם.

ומה לגבי האוכלוסיה החילונית, ומפלגותיהן החילוניות? כאן עומדות זו נגד זו כ 80 מנדטים, (בגלל אובדן 7 מנדטים של הדתיים זה היום 90 מנדטים), כאשר החלוקה היא בערך חצי חצי, עם יתרון מסויים לשמאל. מה הדבר שמפריד למעשה בין שתי המחנות האלה? לא המצע הפוליטי לאומי. רוב המפלגות היהודיות, פרט אולי למרץ התייאשו מלהגיע להסדר כלשהו עם הפלסטינים. ההבדל האידיאולוגי, הוא ברמת האקטיביזם של פעולות אנטי פלסטיניות, שהמפלגות השונות מוכנות לנקוט בה, ובעיקר לדבר עליה, ומידת ההסתגרות של בוחרי המפלגות בתוך עולם המושגים היהודי הפרטני שלהם. אבל ההבדלים פה הם מזעריים ולא יכולים להסביר את העוינות הנוראה בין שתי האוכלוסיות האלה. לדעתי מקור העוינות הוא ברגשות של השתייכות, כאשר מצביעי ליכוד הם תופסים את עצמם כקורבנות הממסד האשכנזי שייסד את המדינה, שולט במוסדותיה, בעוד נציגיו של הימין לפי דעתם מופלים לרעה.

יש לציין שמנהלי מוסדות כמו אקדמיה, עיתונות ותקשורת, בתי משפט, מנגנון הפקידותי הבכיר, ואפילו מפקדי צה”ל, אינם נבחרים בצורה דמוקרטית פתוחה, אלא על פי כישורים, והשכלה. חלק ניכר מבוחרי הימין רואים אנשים אלה כאשכנזים, או מתאשכנזים, שמאלנים, אנטי ליכוד, אנטי מזרחיים, אנטי מקורות התרבותיים מהם צמחו, ואנטי נגדם אישית. לעומתם עומדים “האשכנזים”, משכילים, בעלי הכנסה גבוהה יותר, שמרגישים עליונות ערכית מעל תומכי הליכוד, הן מבחינה מוסרית, הן מבחינת תפקידם בתחום העשיה הלאומית.

“השמאל”, מאמין, שהבחירה של “הימין” היא בחירה לא רציונלית, הרסנית הן לחברה והן למצב הפוליטי בטחוני של המדינה. בדיוק כמו שהכתבים בניו יורק טימס בטוחים שהם נעלים, לעומת תומכי טראמפ. המדינה עבור השמאל היא מסגרת לשימור התרבות והזהות היהודית, כמו גם קיום מוסדות לאומיים, שפועלים במסגרת אידיאולוגיה של ערבות הדדית.

לעומתם, האוכלוסיה של תומכי “ימין” מחפשת הזדהות והצמדות אל החזק, שיגן עליהם מפני העולם הגדול, הלא מוכר להם, הלא שלהם, ממנו הם מקבלים רק בוז, זילזול, התנשאות ועוינות. מעבר לכך את תומכי “הימין” מזינה שינא יוקדת כלפי הערבים, שכבר אינה מיוצגת על ידי תופעה ביזרית של מפלגה קומוניסטית, אלא בנציגים לאומניים, איסלמיים, שמרימים את הראש “בחוצפתם”, לפי תפיסת “הימין”. למרות ארבעים שנות שילטון “הימין” בארץ, תומכי “הימין” מרגישים הדורים ממנגנוני השילטון. הם לא מתייחסים לעובדה, שהבחירה אל מוסדות אלה היא לרוב לפי כישורים מקצועיים אקדמאים, ולא השתיכות שיבטית. תומכי “הימין” ובעיקר של הליכוד נמצאים בדרגים הנמוכים יותר של השילטון, בעיקר ברמה המוניציפלית, וועדי עובדים, וכו’, אליהם הם נבחרים בבחירות דמוקרטיות. כדאי לזכור, עד שנות השמונים כמעט שלא היו נציגים מזרחיים בכנסת. אני זוכר את דווד לוי, ישראל ישעיהו שרעבי, משה ניסים, שלמה הילל, הם היו תופעה בודדת, כולם שיחקו תפקידים זוטרים, ותפקידם העיקרי היה להציג חלון ראווה של מגזרי אוכלוסיה מזרחית, מתוכה הם צמחו. כל המנהיגים האלה מונו על ידי הפטרון האשכנזי.

כל זה נאלם. היום הפוליטיקאים המזרחיים, פרט אולי לנציגי ש”ס אינם מגזריים עוד. אבל עדיין התרבות הפוליטית שלהם היא של אנטי ממסד, אנטי אליטה, אנטי ליברליות חילונית אירופאית. אחרי ארבעים שנות שלטון הליכוד, רוב האוכלוסיה בארץ כבר לא מכירה שלטון אחר, וכאן נכנס האלמנט של השמרנות שיש לו השפעה לא מבוטלת על הבחירות של האוכלוסייה. רוב בני אדם חרדים משינוי. רק זעזוע ברמה לאומית, כמו הפסד במלחמה, משבר כלכלי עמוק, שחיתות בקנה מידה לאומי, אלה תופעות, שוברות אימון, שעשויות לעורר כמיהה לשינוי שמשנות שלטון.

השאלה הפוליטית האחרונה שנותרה היא, האם החלוקה לאוכלוסיה חילונית וחרדית תגיע לפיצוץ פוליטי או לא. כל עוד החרדיות מכונסת בגטאות שלה, רוב האוכלוסיה החילונית, גם משום זיקתם אל העולם היהודי, וגם משום מצבם הכלכלי והשכלה, לא מוציא אותם אל הרחובות. תנועת האוהלים הייתה אומנם מיני מהפכה של חילונים-שמאלנים, אך היא דעכה ונאלמה כלא הייתה. משבר הדיור אומנם לא נפתר, אבל אנשי מעמד ביניים לא טובים במהפכות, אם לא מצטרפים אליהם המוני העם משכבות המדוכאות, שנוטים יותר לאלימות. פוטנציאל למשבר משנה יסודות עלול לבוא עם יפלו מאות טילים על ריכוזי אוכלוסיה במרכז הארץ. תגובת האוכלוסיה, שמחפשת להישען על נציג אותו מדמה לחזק, עלולה להיות אכזבה, שתביא דווקא להקצנה, ולאו דווקא פניה לאלטרנטיבה. אבל כל עוד המדינה מצליחה להקנות ביטחון וכלכלה סבירה, מעמדו של הליכוד באמצעות גוש ימין הדתי מובטח.

הבעיה של נתניהו היא, שהוא נטע זר בקרב תומכיו. הוא אמנם מוקף כמה אנשים עם פוטנציאל להיות מנהיגים בזכות עצמם, אבל הרבה יותר סולקו מהסביבה שלו, כאשר הוא חש, שהם מאימים על מעמדו הבלעדי. כל נסיכי הליכוד, גדעון סער, כחלון, בוגי יעלון, ועוד. בשל האיום שחש מלפיד על מעמדו הבלעדי, הוא פירק את הממשלה החילונית הקודמת. הוא גם בחר לעמדות מפתח אנשים, המזוהים עם המפלגה דתית לאומית, וכך הוא מבטיח את נאמנותם. אבל בסך הכל הוא חייב לחוש מאד מבודד בפסגה, עם כל האנשים שעיקר כישוריהם להיות נאמנים לו, או שהם דתיים המאמינים בריבון עליון. לכן הדרך היחידה להיות המנהיג שלהם היא להתעלות מעל אלה שבוחרים בו, ולהיות כמלך, מגבש סביב עצמו מספר סעיינים, עליהם הוא צריך לשמור שלא יעשו הפיכת חצר, ויחד עמם הוא ישלוט על נתיניו. שיטה שלטון פאודלית זאת לא מתאימה לאנשי “שמאל”, בעלי ביטחון עצמי, שמגבשים השקפת עולם באופן עצמאי. לכן גם העוינות הקיצונית שלהם כלפי נתניהו.

מתוך ניתוח לעיל נוצרות כמה וודאויות וכמה אי וודאויות. הוודאות היא שאת נתניהו אי אפשר להביס בקלפי, כל עוד הוא תומך בעמדות של הימין הדתי, ומאפשר לחרדים לקיים אורח חיים חרדי על חשבון יתר חלקי האוכלוסיה. קיימת אי וודאות לגבי, לאן מיועדות פניהם של ממשיכיו, כאשר מר נתניהו יפרוש. זה יכול להיות בעוד ארבע שנים, אבל גם בעוד עשרים שנה. החזון של שלטון נתניהו, כאשר הוא מוכר את נשמתו החילונית – רוויזיוניסטית לחרדים, מזעזע את הכל שעליה מושתתת המדינה. החרדיות היא הסתגרות לתוך עולם מושגים ארכאי, לא רלוונטי למודרנה, עוין ופוחד מכל מה שלא חרדי. מכאן גם שהתנועה הדתית הלאומית היא האויב העיקרי שלה, רק אחרי זה באה העולם החילוני. בעוד עולם הגויים כלל לא קיים בתודעתם, אלא כזיכרון עמום של פוגרומים.

היום, השמאל לא מיוצג עוד על ידי תנועה סוציאליסטית, עוינות רוויזיוניזם וממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי, שדוגלת במדיניות של ערבות הדדית ועזרה לחלשים. “השמאל” אימץ עמדות ליברליסטיות, אליטיסטיות. נוסף לכך, יש לקוות, שסוף סוף “לשמאל” גם נפל האסימון, שאין לא שום סיכוי לזכות בבחירות נגד נתניהו, שנתפס על ידי רוב העם כמלך, עם כל הקפריזות המלכותיות שלו ושל אשתו. לכן על השמאל לבחור בין נתניהו, שינהיג את הגוש החילוני, ובין נתניהו שמשתית את כוחו הפוליטי על החרדים. על נתניהו לעומת זאת להחליט איזו ירושה היסטורית ישאיר לדורות הבאים. האם יהיה מנהיג שחיבר בין כל חלקי העם, עם דומיננטיות חילונית, או כמו שעשה לפני ארבעה שנים, כאשר פירק קואליציה חילונית והקים תחתיה קואליציה עם החרדים.

? כאן עומדות זו נגד זו כ 80 מנדטים, (בגלל אובדן 7 מנדטים של הדתיים זה היום 90 מנדטים), כאשר החלוקה היא בערך חצי חצי, עם יתרון מסויים לשמאל. מה הדבר שמפריד למעשה בין שתי המחנות האלה? לא המצע הפוליטי לאומי. רוב המפלגות היהודיות, פרט אולי למרץ התייאשו מלהגיע להסדר כלשהו עם הפלסטינים. ההבדל האידיאולוגי, הוא ברמת האקטיביזם של פעולות אנטי פלסטיניות, שהמפלגות השונות מוכנות לנקוט בה, ובעיקר לדבר עליה, ומידת ההסתגרות של בוחרי המפלגות בתוך עולם המושגים היהודי הפרטני שלהם. אבל ההבדלים פה הם מזעריים ולא יכולים להסביר את העוינות הנוראה בין שתי האוכלוסיות האלה. לדעתי מקור העוינות הוא ברגשות של השתייכות, כאשר מצביעי ליכוד הם תופסים את עצמם כקורבנות הממסד האשכנזי שייסד את המדינה, שולט במוסדותיה, בעוד נציגיו של הימין לפי דעתם מופלים לרעה.

יש לציין שמנהלי מוסדות כמו אקדמיה, עיתונות ותקשורת, בתי משפט, מנגנון הפקידותי הבכיר, ואפילו מפקדי צה”ל, אינם נבחרים בצורה דמוקרטית פתוחה, אלא על פי כישורים, והשכלה. חלק ניכר מבוחרי הימין רואים אנשים אלה כאשכנזים, או מתאשכנזים, שמאלנים, אנטי ליכוד, אנטי מזרחיים, אנטי מקורות התרבותיים מהם צמחו, ואנטי נגדם אישית. לעומתם עומדים “האשכנזים”, משכילים, בעלי הכנסה גבוהה יותר, שמרגישים עליונות ערכית מעל תומכי הליכוד, הן מבחינה מוסרית, הן מבחינת תפקידם בתחום העשיה הלאומית.

השמאל”, מאמין, שהבחירה של “הימין” היא בחירה לא רציונלית, הרסנית הן לחברה והן למצב הפוליטי בטחוני של המדינה. בדיוק כמו שהכתבים בניו יורק טימס בטוחים שהם נעלים, לעומת תומכי טראמפ. המדינה עבור השמאל היא מסגרת לשימור התרבות והזהות היהודית, כמו גם קיום מוסדות לאומיים, שפועלים במסגרת אידיאולוגיה של ערבות הדדית.
לעומתם, האוכלוסיה של תומכי “ימין” מחפשת הזדהות והצמדות אל החזק, שיגן עליהם מפני העולם הגדול, הלא מוכר להם, הלא שלהם, ממנו הם מקבלים רק בוז, זילזול, התנשאות ועוינות. מעבר לכך את תומכי “הימין” מזינה שינא יוקדת כלפי הערבים, שכבר אינה מיוצגת על ידי תופעה ביזרית של מפלגה קומוניסטית, אלא בנציגים לאומניים, איסלמיים, שמרימים את הראש “בחוצפתם”, לפי תפיסת “הימין”. למרות ארבעים שנות שילטון “הימין” בארץ, תומכי “הימין” מרגישים הדורים ממנגנוני השילטון. הם לא מתייחסים לעובדה, שהבחירה אל מוסדות אלה היא לרוב לפי כישורים מקצועיים אקדמאים, ולא השתיכות שיבטית. תומכי “הימין” ובעיקר של הליכוד נמצאים בדרגים הנמוכים יותר של השילטון, בעיקר ברמה המוניציפלית, וועדי עובדים, וכו’, אליהם הם נבחרים בבחירות דמוקרטיות. כדאי לזכור, עד שנות השמונים כמעט שלא היו נציגים מזרחיים בכנסת. אני זוכר את דווד לוי, ישראל ישעיהו שרעבי, משה ניסים, שלמה הילל, הם היו תופעה בודדת, כולם שיחקו תפקידים זוטרים, ותפקידם העיקרי היה להציג חלון ראווה של מגזרי אוכלוסיה מזרחית, מתוכה הם צמחו. כל המנהיגים האלה מונו על ידי הפטרון האשכנזי.
כל זה נאלם. היום הפוליטיקאים המזרחיים, פרט אולי לנציגי ש”ס אינם מגזריים עוד. אבל עדיין התרבות הפוליטית שלהם היא של אנטי ממסד, אנטי אליטה, אנטי ליברליות חילונית אירופאית. אחרי ארבעים שנות שלטון הליכוד, רוב האוכלוסיה בארץ כבר לא מכירה שלטון אחר, וכאן נכנס האלמנט של השמרנות שיש לו השפעה לא מבוטלת על הבחירות של האוכלוסייה. רוב בני אדם חרדים משינוי. רק זעזוע ברמה לאומית, כמו הפסד במלחמה, משבר כלכלי עמוק, שחיתות בקנה מידה לאומי, אלה תופעות, שוברות אימון, שעשויות לעורר כמיהה לשינוי שמשנות שלטון.
השאלה הפוליטית האחרונה שנותרה היא, האם החלוקה לאוכלוסיה חילונית וחרדית תגיע לפיצוץ פוליטי או לא. כל עוד החרדיות מכונסת בגטאות שלה, רוב האוכלוסיה החילונית, גם משום זיקתם אל העולם היהודי, וגם משום מצבם הכלכלי והשכלה, לא מוציא אותם אל הרחובות. תנועת האוהלים הייתה אומנם מיני מהפכה של חילונים-שמאלנים, אך היא דעכה ונאלמה כלא הייתה. משבר הדיור אומנם לא נפתר, אבל אנשי מעמד ביניים לא טובים במהפכות, אם לא מצטרפים אליהם המוני העם משכבות המדוכאות, שנוטים יותר לאלימות. פוטנציאל למשבר משנה יסודות עלול לבוא עם יפלו מאות טילים על ריכוזי אוכלוסיה במרכז הארץ. תגובת האוכלוסיה, שמחפשת להישען על נציג אותו מדמה לחזק, עלולה להיות אכזבה, שתביא דווקא להקצנה, ולאו דווקא פניה לאלטרנטיבה. אבל כל עוד המדינה מצליחה להקנות ביטחון וכלכלה סבירה, מעמדו של הליכוד באמצעות גוש ימין הדתי מובטח.
הבעיה של נתניהו היא, שהוא נטע זר בקרב תומכיו. הוא אמנם מוקף כמה אנשים עם פוטנציאל להיות מנהיגים בזכות עצמם, אבל הרבה יותר סולקו מהסביבה שלו, כאשר הוא חש, שהם מאימים על מעמדו הבלעדי. כל נסיכי הליכוד, גדעון סער, כחלון, בוגי יעלון, ועוד. בשל האיום שחש מלפיד על מעמדו הבלעדי, הוא פירק את הממשלה החילונית הקודמת. הוא גם בחר לעמדות מפתח אנשים, המזוהים עם המפלגה דתית לאומית, וכך הוא מבטיח את נאמנותם. אבל בסך הכל הוא חייב לחוש מאד מבודד בפסגה, עם כל האנשים שעיקר כישוריהם להיות נאמנים לו, או שהם דתיים המאמינים בריבון עליון. לכן הדרך היחידה להיות המנהיג שלהם היא להתעלות מעל אלה שבוחרים בו, ולהיות כמלך, מגבש סביב עצמו מספר סעיינים, עליהם הוא צריך לשמור שלא יעשו הפיכת חצר, ויחד עמם הוא ישלוט על נתיניו. שיטה שלטון פאודלית זאת לא מתאימה לאנשי “שמאל”, בעלי ביטחון עצמי, שמגבשים השקפת עולם באופן עצמאי. לכן גם העוינות הקיצונית שלהם כלפי נתניהו.
מתוך ניתוח לעיל נוצרות כמה וודאויות וכמה אי וודאויות. הוודאות היא שאת נתניהו אי אפשר להביס בקלפי, כל עוד הוא תומך בעמדות של הימין הדתי, ומאפשר לחרדים לקיים אורח חיים חרדי על חשבון יתר חלקי האוכלוסיה. קיימת אי וודאות לגבי, לאן מיועדות פניהם של ממשיכיו, כאשר מר נתניהו יפרוש. זה יכול להיות בעוד ארבע שנים, אבל גם בעוד עשרים שנה. החזון של שלטון נתניהו, כאשר הוא מוכר את נשמתו החילונית – רוויזיוניסטית לחרדים, מזעזע את הכל שעליה מושתתת המדינה. החרדיות היא הסתגרות לתוך עולם מושגים ארכאי, לא רלוונטי למודרנה, עוין ופוחד מכל מה שלא חרדי. מכאן גם שהתנועה הדתית הלאומית היא האויב העיקרי שלה, רק אחרי זה באה העולם החילוני. בעוד עולם הגויים כלל לא קיים בתודעתם, אלא כזיכרון עמום של פוגרומים.

היום, השמאל לא מיוצג עוד על ידי תנועה סוציאליסטית, עוינות רוויזיוניזם וממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי, שדוגלת במדיניות של ערבות הדדית ועזרה לחלשים. “השמאל” אימץ עמדות ליברליסטיות, אליטיסטיות. נוסף לכך, יש לקוות, שסוף סוף “לשמאל” גם נפל האסימון, שאין לא שום סיכוי לזכות בבחירות נגד נתניהו, שנתפס על ידי רוב העם כמלך, עם כל הקפריזות המלכותיות שלו ושל אשתו. לכן על השמאל לבחור בין נתניהו, שינהיג את הגוש החילוני, ובין נתניהו שמשתית את כוחו הפוליטי על החרדים. על נתניהו לעומת זאת להחליט איזו ירושה היסטורית ישאיר לדורות הבאים. האם יהיה מנהיג שחיבר בין כל חלקי העם, עם דומיננטיות חילונית, או כמו שעשה לפני ארבעה שנים, כאשר פירק קואליציה חילונית והקים תחתיה קואליציה עם החרדים.

Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

Adult Level Fiction

Exploring alternative narratives

Only a philosopher

The personal website of John G. Brungardt, Ph.D.

OneXCent

Economy and society under a heterodox perspective.

Eamonn Blaneys Website

"A mind of integrity is the most glorious possession" - Family motto

rogeq.wordpress.com/

simple online tech solutions

Econometricus.com

Data-Driven Economics.

Economic Sociology and Political Economy

The global community of academics, practitioners, and activists interested in Economic Sociology & Political Economy -- led by Oleg Komlik

Wiser, Braver, More Optimistic

A blog about books and ideas

%d bloggers like this: