תורה, קדושה ושאר הירקות

מי שמאמין בקדושת התורה, הוא מראש מגביל את עצמו בהבנת המציאות כפי שהיא משתקפת מתוך העדויות שנצפות בנסויים מבוקרים באופן מדעי. עצם המושג קדושה משמעותה, “מעל כל ספק”. לעומת זאת הידע המדעי הוא תוצאה של הספק. כדי שמידע יהפוך להיות תובנה מעבר לרשם חושי, חייב לעבור קונצפטואליזציה. אבל מה? הקונצפטואליזציה עצמה היא נגזרת של העובדות הנצפות של המציאות מתוך התבוננות מבוקרת בה. התנ”ך נכתב לפני יותר מאלפיים חמש מאות שנה, מה ידעו כותבי התנ”ך אז? הם ידעו מה שכל העמים שחיו בתקופה הזאת בסביבה חשבו באותה עת, כלומר שאלוהים (אל כלשהו) ברא את העולם. הם לא רק שלא ידעו על תורת היחסות של אינשטיין או תורת הגרוויטציה של ניוטון, אלא שחיו במימד של זמן ומרחב היומיומי לפי קנה מידה של הניסיון האנשי. לכן היה להם אך טבעי לחשוב שהעולם נברא בשישה ימים וכדור הארץ והאדם בתוכו הם מרכז היקום. זה היה הידע האנושי, עד שכמה גאונים, (לא יהודים) כמו קופרניקוס, קפלר, גלילאו, וניוטון, פיתחו שיטת התבוננות מדעית על העולם, והצליחו להתבונן מזווית אחרת על המציאות. מכאן שהתנ”ך, אם לא חושבים עליו כמקודש שנכתב על ידי בורא העולם בעצמו, הופך להיות ספר מצויין של אגדות, משאות חוכמה, שירה, תאורים היסטוריים (להבדיל מתעוד הסיטורי) וחוקים מגמתיים שהיו רלוונטיים לתקופה בה החוקים נכתבו, והתנ”ך נכתב ונערך.